<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית חמישי שער רביעי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
עוד שם בשער השני כתב במוכר יין לנכרי דאמר להו רב להנהו סבותאי כי כייליתו חמרא וכו'. אמר הכותב מה ידע ולא ידע המחבר, והמחבר כבר דקדק הרבה בההיא שמעתא דבכורות דמה ישראל בחדא אף נכרי בחדא, ובההיא דאמימר ואף הוא כתב דעת הרמב"ן ז"ל, וכתב דאף הוא נכון כמו שכתב בארוכה שם בחבור. אבל בודאי מה שהקשה הוא על המחבר, טעה הרבה בדין, אחר שהודה לו במה שאמר בשהקדים לו דינר דלדעת להוציאם נתנה לו, והוא שהפריש דין זו לאותה של כור בשלשים שזו בשיש לו במה יקנה ראשון ראשון, רצונו לומר שיקנה לו כליו אבל כאן אין הכלי קונה לו לנכרי, שבוש גמור הוא וכל מי שאומר כן אינו יודע בדינין כלום, ותדע דהכא אין אנו באין לדון על היין אלא על המעות שביד ישראל המוכר, ולומר שאינו דמי יין נסך כל שהקדמן לו קודם שנעשה יין נסך, דבשעה שנתנן לו לאו דמי יין נסך הוו ובשעה שנעשה יין נסך לא קבל ישראל המוכר כלום דמאי דהוה הוה. ואפילו נתנן לו הנכרי ע"מ שיתן לו היין, דכל שהקדימו לו לקנותו מעכשיו, הוו להו לדין היתירן כמתנה וכאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני, דמנה לא דמי הקרקע נינהו אלא המנה במתנה והקרקע תנאי, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק השוכר את הפועל (ס"ב, ב') דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית ופרעי להו בשמינית, אתו אמרו ליה לר' יוחנן אמר להו יאות עבדי, וכנגדן באתנן מותר, דתניא נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה, מותר, ופרישו דהכי קאמר נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה איסור אתנן, ואוקמה רבי אלעזר בשקדמה והקריבתו. ואקשינן תו, היכי דמי אי דאקנייה ניהלא מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה כלומר ולא אתנן מקרי ואפי' לא קדמה והקריבתו, ואוקימנא דבאמר לה להוי גבך עד שעת ביאה, ואי מצטרך לך קני מעכשיו. אלמא שמעינן מינה דכל דאמר לה מעכשיו כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהליה, לאו שכר ביאה הוא.
אלא דאפשר דמשום מאיסותא דביאה אסור כשלא הקריבתו, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מותר לגמרי, אלא בדאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך לך קני מעכשיו, שכן פירשה הוא ז"ל אי דאקנייה קודם ביאה פשיטא דמותר ואע"ג דעל מנת ביאה יהביה ליה ניהלה, כיון דמקמי ביאה אקנייה ניהלה לאו שכר ביאה הוא. ואי איצטריך לך קני מעכשיו, הילכך איצטריך מתניתין לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה, כיון דהדר אמר לה אי איצטריך ליך קני מעכשיו, הויא לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה ע"כ. דאלמא בדאמר לה להוי גביך הוא דאמרינן דקדמה והקריבתו, הא אמר לה קני מעכשיו יכולה להקריבו אפילו לאחר ביאה ואין כאן משום מאיסותא דביאה דכמתנה מהשתא חשבינן ליה. מ"מ שמעינן דכל שהקדים ונתן לה אע"ג דנתינת טלה על מנת שתבעל לו נתנו לה, כיון דמעכשיו נתנו לה להוציאו לה כל זמן שתרצה, ולא להיו' אצלה עד שעת ביאה, לא חשיב אתנן ולא מתפס עליו איסור אתנן למפרע, ודין זה פשוט לכל מי שיודע בדינין כלום. והראב"ד ז"ל כתב כן שם מפורש, זה לשונו אי דאמר לה קני מעכשיו אע"ג דאמר לה על מנת שתבעלי לי, ונבעלה לו לבסוף, פשיטא שאין זה שכר ביאה אלא מתנה הוא, והביאה הוא תנאי המתנה כאדם שאומר לחבירו הא לך מנה על מנת שתתן לי קרקע פלוני, שאין המנה דמי הקרקע אלא המנה מתנה והקרקע תנאי המתנה, ה"נ הטלה מתנה הוא, ומשום דמאיסותא דביאה נמי לית ביה, דהא ליתיה בשעת ביאה ע"כ לשון הרב ז"ל. ויותר כתב הרמב"ן ז"ל בשם מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שדקדקו מההיא דאתנן, שאם היה יין או ע"א ביד ישראל ועבר ומכרן לנכרי בהקפה, הדמים מותרין דנכרי משעת משיכה קני להו, וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה, לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מיתפסי דמים ולא מבעיא אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דרבי ינאי, אלא אפילו איתיה ברשות נכרי מותר, כדאמרינן באתנן בטלה זה [הא] מיחסרא משיכה ע"כ. ואעפ"י שיש בזה מקום עיון מפני כי שבשעה שמכר ישראל זה, כבר היה באיסור ויין נסך מכר, אבל כאן הדין פשוט לכל, שבשעה שלקח ישראל מעות לא היה כאן איסור כלל, שהמעות והיין שניהם היתר הן, ולפיכך מותר ואפילו לכתחלה.
